רצוא ושוב, עליה לעומת תלות ונסיגה

זיהוי של העלייה והירידה בטיפול

דעתו של המטפל צריכה להיות נתונה להבחין בתנועות הרצוא ושוב. דרך ההקשבה לתוכן המילים, לטון ולאיכות המילים ולתחושות שמעורר במטפל המטופל. רמזים אלו יתנו למטפל הרגיש להבין האם לפנינו תנועת רצוא שמטרתה להעלות את נפשו ורוחו של המטופל למקומות היצירתיים ומתי חלקי הנפש יורדים. בשעת הירידה התחושות תהינה שונות. תחושה של רגיעה או התרגשות או סיפוק ועייפות מאפיינות תחושות "שוב" בריאות. לעומתן תחושת של דכדוך פחד וחרדה מהבאות עלולות לציין תחושות "שוב" לקויות ורגרסיה למצבי תלות. הנסיגה למצבי התלות היא על מנת להראות את הנדרש לתיקון. ולא על מנת להישאר במצב הרגרסיבי. הביטוי שבע ייפול צדיק וקם מפורש בחז"ל על מנת שהצדיק יבין כיצד להתגבר בפעם הבאה על התקלה ולא על מנת שישאר רגרסיבי ומיואש. על מנת למצוא דרך חכמה יותר להתגבר על הבעיה. ממש כך בנפש האדם, ה"שוב" או הרגרסיה החיובית מטרתה להבין חלקי נפש לא מתוקנים בלשון החסידות, ובלשוננו להבין מה עלינו לעשות כדי לגדול מהמקום התקוע, הרגרסיבי והמדכא. אם פתאום אנו פוגשים בשלב הרגרסיה במטפל שמעודד את הרגרסיה בצורה לא בריאה אנו עלולים להיתקע ולא לחזור לשלב הרצוא, כלומר לעליה המבורכת למעלה עם היכולות היצירתיות שמפעמות בנו. אנו עלולים במקום, להתחיל ולהעריץ את יכולותיו של המטפל או האישיות הטיפולית שאנו נמצאים בקשר עימה. הערצה זו יכולה להקל במעט על תחושות הדכדוך אולם לטווח הארוך היא תעצור אותנו מחיבור עם היצירתיות שלנו, עם הקב"ה ועם היכולות שלנו. תעצור אותנו מלהגיע לדרך הייחודית שלנו ולתפקיד שלנו בעולם.

הביטוי הטיפולי בתנועות הנפש

מטפל חייב להבין כיצד פועלות תנועות רוחניות אלו וכיצד הן מתבטאות הן בגוף בנפש והן ברוח. מטפל צריך לא להפריע לתנועת הרצוא ולא לשוב. עליו לעודדן בצורה רגישה. אין לעודד תלות במטפל שכן הדבר פוגע בתהליך הטבעי של הגדילה הנפשית והשימוש הנכון במנגנוני הרצוא והשוב. הפסיכולוגיה הכללית ניכסה לעצמה מנגנון טבעי זה של תיקון והשפעה ועשתה בו שימוש ככלי טיפולי. פסיכולוגים עודדו ודחפו מטופלים למצבי נסיגה שלא תמיד הראו תוצאות טובות. להערכתי מחוסר הבנה מעמיקה של השימוש בתנועות נפש אלו. בעיקר מהפרדה בין הרצוא ושוב. פסיכולוגים שונים נטו לעודד בטיפוליהם את תנועת השוב והורידו את מטופליהן למצבי דיכאון ורגרסיה חמורים וזאת מבלי להשתמש מספיק בכוח הרצוא. הפסיכולוגיה הכללית נטתה להתעלם ממצבי העלייה ומהבריאות הנפשית (הרצוא) והתמקדה בעיקר בפתולוגי בחולה ובסוטה שהם ביטויים לתהליך של שוב שהתקלקל.

בפסיכולוגיה יהודית אנו בוחרים לעבוד עם מונחים מפנימיות התורה שמסבירים מדוייק יותר את מהות התלות וכיצד נכון לעבוד עם תלות נפשית, נסיגה ו/או דיכאון. מונחי הפסיכולוגיה הכללית מתארים באופן חלקי בלבד את תנועות הנסיגה ונטו במקרים מסויימים לעודדה ככלי מרפא, בשעה שהדעות על מהות הרגרסיה ככלי מרפא חלוקות. מטופל שחייו ועולמו מרוכזים סביב אישיותו של מטפל זה או אחר, עלול לחוות צמצום ביכולותיו להגיע לחלקים יותר גבוהים ויצירתיים שלו. למשל לקשר עם הקדוש ברוך הוא. דבר זה פוגע בתנועת הרצוא. הרצוא אמור לקחת אותנו למעלה, ולא רק כלפי אישיות המטפל בשר ודם אלא גם לעבר הטרנסנדנטי לעבר הקדוש ברוך הוא שמממנו נובעים היצירתיות, ההארות, הטוב והשפע.

סיכום הטיפול דרך הרצוא ושוב

בפסיכולוגיה של פנימיות התורה, תנועת ה"רצוא" (השתוקקות אל האין, התעלות) וה"שוב" (חזרה אל ה"יש", אל המציאות הגשמית) מהוות את הריתמוס הבסיסי של הנפש. ה"רצוא" מייצג את המשיכה הרוחנית, את האידיאליזם המופשט ואת הרצון להתנתק ממגבלות החומר, בעוד ה"שוב" מייצג את הירידה לקרקע המציאות, ההתמודדות עם היומיום והעיגון ב"יש".

טיפול המבוסס על דינמיקה זו מתמקד באיזון בין הקטבים. אדם הסובל מ"רצוא" יתר עלול לחוות ניתוק, חרדה או תחושת "חוסר שייכות" לעולם המעשה. לעומתו, אדם השקוע ב"שוב" מוגזם עלול לשקוע בדוֹגמטיות, חומריות או אובדן משמעות. הטיפול מנחה את האדם להכיר בכך ששני הכוחות הכרחיים: ה"רצוא" מעניק השראה וחזון, וה"שוב" מעניק כלי מימוש. ריפוי נפשי מושג כאשר האדם לומד לתרגם את האנרגיה המופשטת של ה"רצוא" לפעולות קונקרטיות בתוך ה"שוב", ובכך מאחד את שאיפותיו הרוחניות עם האחריות המציאותית.