חפשו באתר
אלימות נגד נשים לפי התורה
דורי לוי פסיכולוג קליני מטפל משפחתי מוסמך ספק משרד הביטחון מס 12127 בכוחכם לשנות עכשיו
הסבר על הגישה הפרואקטיבית
תעודות מקצועיות
המלצות על דורי
לכל סירטוני הערוץ החדשים
לכל הפודקסטים החדשים
על הטיפול הממוקד
הגמרא ומקורות חז"ל מציבים דרישות גבוהות מאוד מהבעל ביחסו לאשתו, ורואים בצערה לא רק פגיעה אישית, אלא כשל מהותי בשלום הבית ובברכה השורה בו.
המקורות והטעמים בגמרא
האיסור על צער האישה אינו מעוגן בסעיף "חוקי" יבש, אלא בתפיסה עמוקה של ערך הנישואין:
אזהרת חז"ל: הגמרא במסכת בבא מציעא (נ"ט, א') קובעת באופן חד-משמעי: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". הטעם המובא שם הוא שאישה היא "ברכה" – היא המקור להשראת השכינה בבית. צער שלה הוא פגיעה בכלי הקיבול לברכה.
רגישות יתר: במסכת יבמות (ס"ב, ב') הגמרא מגדירה את האיש הראוי לחיים של שלום כמי ש"אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו". הדרכה זו, המובאת להלכה ברמב"ם (הלכות אישות, ט"ו, י"ט), אוסרת על הבעל להטיל עליה "אימה יתירה", ומחייבת אותו שדיבורו יהיה עימה בנחת, ללא עצב וללא רוגז.
דמעות האישה: במדרש (ובספרות חז"ל) מובא כי "כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". במסכת בבא מציעא שם מזהירים חכמים: "כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה... וכל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות". ההקשר שם עוסק באונאת האישה, וחז"ל מדגישים כי היא קרובה לדמעות, ומשכך, הפגיעה בה היא חמורה במיוחד כי "אונאת דברים" שלה חודרת ישירות לשערי שמים.
משמעות האיסור
האיסור לצער את האישה נובע מההכרה שאישה היא "עזר כנגדו" – חלק מהותי מהשלמות של הגבר. צער שלה נתפס כפגיעה ב"חצי השני" של האדם, ובשל כך הוא מוגדר כעבירה רוחנית. חז"ל הבינו את השבריריות הרגשית והפסיכולוגית של האישה, ולכן הטילו על הבעל אחריות מוגברת לניהול הרגשי של הבית.
לסיכום, הימנעות מצער האישה אינה רק "נימוס", אלא תנאי יסודי ליצירת "שלום אהלך". עבור איש מקצוע בתחום הנפש, ניתן לראות בהדרכות אלו קריאה לאמפתיה אקטיבית, למניעת כוחנות מילולית וליצירת סביבה רגשית בטוחה המאפשרת צמיחה משותפת.
חלק קטן מהתייחסות חזל לאלימות הגבר כלפי האשה
כשאנו עובדים עם בני זוג שמפעילים אלימות מכל סיבה שהיא כלחפי בנות זוגם חשוב להבהיר את העמדה הלא מתפשרת של חז"ל כלפי הנושא. אלימות היא משהו שאסור שיקרה. היה וקרה יש להבין ולטפל. חשוב להגיע לטיפול מקצועי. כדאי שגברים שמידת הכעס שולטת בהן והם מאבדים רסן על התנהגותם יגיעו לטיפול פסיכולוגי עם בנות זוגם במקביל לעבודה עצמית על מידות הנפש, כעס סבלנות וכד. חז"ל: שירוש האדנות ביחסי איש ואשתו בולט מאוד בדברי חז"ל. לפי השקפתם, האישה אינה קניינו של הבעל, אלא היא שותפה מלאה לו, והוא חייב בכבודה. על כן, אין ההלכה יכולה לסבול אלימות של הבעל כלפי אשתו מכל סוג שהוא, לרבות אלימות מילולית. אלימות מילולית מכונה בתלמוד "אונאת דברים". וראה בבא מציעא נט ע"א: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו", פירש רש"י: "אונאת דברים לצערה".
פסיכולוגיה יהודית מאמרים נוספים:
* פסיכולוגיה יהודית
* חלק מהסיבות לשיגעון הנפשי בעולם
* קבוצת מדיטציה יהודית לטיפול עצמי
* מיקום המטפל היהודי - ענווה וצניעות טיפולית בפסיכולוגיה יהודית
* סטיות נפשיות והשער החמישים בטומאה
* הגישה הפרואקטיבית
* על ההדחקה בפסיכולוגיה היהודית
* חכמת השיפלות על דיכאון חרדה וגבורה
* החלק המוביל להתפתחות ותעלולי הנסתר
* התייחסות חזל לאלימות הגבר כלפי האשה
* עליה לעומת תלות ונסיגה
* ניצוצות של אהבה ותיקונם בטיפול
* הקדושה והטומאה וביטוייהן כהפרעות בנפש
* על בדידות נסיגה חברתית והתמכרויות
* סודות תורת השוחד של הרב יואל
* לצאת מהטראנס
* סוד בת הזוג בהצלחת הזוגיות
* תהליך הפניית הדעת כדרך ריפוי
* קצת על החלק השפוי שבדיכאון וקצת על הזירה המרכזית
* פסיכולוגיה יהודית וטיפול זוגי לפי שיטת רבי מאיר
* שלמה המלך וחכמת הפרדוקס
* טיפול פסיכולוגי דרך מציאויות אחרות
יבמות ס"ב: התלמוד אומר שעל הגבר לאהוב את אשתו כפי שהוא אוהב את גופו, ולכבד אותה אף יותר משהוא מכבד את גופו (יבמות ס"ב, ב').
ר' חיים ויטאל: אחד מחכמי הקבלה הגדולים, אמר: "נפשו של אדם (כנ"ל) נשפטת בעולם הבא על פי יחסו לאשתו".
המהר"ם מרוטנבורג: גדול הראשונים בתקופת ימי הביניים, כי המכה את אשתו חוטא חטא חמור יותר מאשר המכה את חברו. הוא מוסיף, ברוח המקום והזמן, שהכאת נשים היא "דרך הגויים", אבל "חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת". את המילים "דרך הגויים" ניתן להבין כאפיון עובדתי, אך יותר נכון להבין אותן כאמירה ערכית: מעשה כזה אינו הולם יהודים שומרי תורה ומצוות, וחובה עליהם להימנע ממנו.
הרב חיים פלאג'י: מי שגינה ביתר חריפות אלימות נגד נשים. הרב פלאג'י, היושב בטורקיה ונושא בתפקיד החכם באשי (מעין רב ראשי), חוזר על האמירה של המהר"ם מרוטנבורג שלפיה האלימות נגד נשים חמורה מאלימות נגד חבר ומוסיף כי יש לנדות, להחרים ולהעניש בעל מכה – ואפילו לקצוץ את ידו. "ואם תאמר שיהיה פתחון פה לאדם", כותב פלאג'י, "כי אשתו רעה ועושה לה הכעסות, ולכן מכה אותה – אין זו טענה".
הרמב"ם: כתב שעל גבר להתכונן לפני שהוא נכנס לביתו, כך שייכנס אליו כשהוא שקט ושלו. אל לו להטיל מרות במשפחתו באמצעות פחד. הוא אמור לדבר אל אשתו ברכות, ולא להיות מתוח או קצר רוח לידה (משנה תורה, חוקי הנישואין ט"ו, י"ט(.
רבנו יונה: לגבר אין שום זכות להרים את ידו על אשתו ראו, "שערי תשובה", ג', 77: ורבים עוברים על הלאוין האלה בהכאת נשותיהם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כל המרים יד על חבירו אף על פי שלא הכהו נקרא רשע. שנאמר (שמות ב) ויאמר לרשע למה תכה רעה. למה הכית לא נאמר אלא תכה. ואיוב אמר (איוב לא) אם הניפותי על יתום ידי. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה רב הונא קצץ יד המכה אמר (שם לח) וזרוע רמה תשבר.
שו"ע אבן העזר: המכה אשתו - עבירה היא בידו, כמכה חבירו" (שו"ע אבן העזר, רמ"א סימן קנד ג). שעל המכה חבירה נאמר "כל המרים עליה יד להכות אע"פ שלבסוף לא הכה - נקרא רשע". ואצל אשתו זה חמור יותר כי היא קרובה להצטער. והמצער את אשתו עובר על איסור אונאה שהוא איסור תורה. בגמרא (בבא מציעא נט.) "אָמַר רַב, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּאוֹנָאַת אִשְׁתּוֹ, שֶׁמִתּוֹךְ שֶׁדִּמְעָתָהּ מְצוּיָה, אוֹנָאָתָהּ קְרוֹבָה". היא הרבה יותר קרובה לבכות מגבר. ובמיוחד שהוא בעלה שצער אותה אפילו בלי מכות. כשבעלה שאמור להיות החבר הכי קרוב שלה מפנה אליה עורף ומכאיב לה. זה איסור תורה. וצריך להזהר בו.
שולחן ערוך: לנקוט נגד בעל מכה סנקציות חמורות . חכמינו כתבו בשולחן ערוך כי בית הדין צריך לנקוט סנקציות חמורות כנגד בעל המכה את אשתו. מלקות וייסורים. חרם וכפיה. השבעה וכל דרך שבית הדין יראה כמועילה. "ואם רגיל הוא בכך - יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד". בסופו של דבר כופין אותו לגרש את אשתו בעל כורחו, אפילו לא הכה אותה רק רגיל "לכעוס, ולהוציא אשתו מביתו". אמנם לא נוקטים בכל החומרה הזאת אחרי פעם אחת, שבמקרה זה מדברים איתו להרגיעו ולהשכין שלום בינהם. רק אם רגיל בכך - נוקטים בצעדים חמורים לפי התדירות, החומרה והמצב.
כותב הרמ"א: לא ללמוד מהנצרות והאסלאם - כותב הרמ"א: "כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה נכרים הוא". למה כותב הרמ"א "מעשה נכרים"? להזהיר אותנו לא ללכת אחרי הנהוג בסביבה. גם היום בסביבה כשיש כל כך הרבה אלימות ברחובות או בעיתונות ובטלויזיה. כל יום מישהו נרצח. זילות של חיי אדם. צריך אדם להזהר לא להסחף אחרי האווירה הציבורית של הפקרות שלא תשפיע עליו. בימיו של הרמ"א הדבר הזה היה מצוי ביותר בין הגויים שמכים את נשותיהם. מנהג זה היה היה מבוסס משפטית על פי "החוק הקנוני" שהיה נהוג בין הלא יהודים, חוק שהתיר לבעל להכות את אשתו.
איסור אלימות בהגות החרדית ובמשנת הזוהר
התפיסה החרדית מעמידה את השלום וערך החיים בראש סולם העדיפויות, מתוך הכרה כי האדם נברא בצלם. אלימות, פיזית או מילולית, נתפסת כחורבן של הקדושה הטמונה בפרט וכעבירה חמורה על "ואהבת לרעך כמוך". המקורות החרדיים מדגישים כי השגת מטרות, גם אם הן נראות צודקות, אינה מקדשת אמצעים אלימים, שכן הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
בתורת הסוד, הזוהר הקדוש מעמיק את המבט על מהות האלימות. הזוהר מלמד כי כוחו של האדם אינו טמון בכוח הזרוע (צד "הגבורות" ללא איזון ה"חסד"), אלא ביכולת להשליט את השכל והנשמה על היצרים. אלימות נתפסת כניתוק מ"אילן החיים" וכפגימה באחדות האלוקית.
הזוהר מדגיש כי מי שנוקט באלימות משחית את "צורה דמלכא" (צלם המלך) שבו – הוא מאבד את האור הפנימי ושוקע ב"סטרא אחרא". השלום, לפי הזוהר, הוא ה"כלי" המחזיק את הברכה בעולם. לכן, התיקון לנפש האדם הוא דווקא במידת הענווה וההבלגה, המאפשרות להפוך דין לרחמים. עבור הפסיכולוג המטפל, תובנה זו מהדהדת את הצורך בטרנספורמציה של דחפים אגרסיביים לתוך אפיקים של חמלה, בנייה וריפוי, מתוך הכרה כי התיקון האמיתי מגיע מתוך הכלה ושלום פנימי.
כיצד ניתן ליישם תובנות קבליות אלו בתוך סטינג טיפולי מודרני עבור מטופלים המתמודדים עם קשיי שליטה בדחפים?
יישום בסטינג טיפולי מודרני
בטיפול במטופלים עם קשיי שליטה בדחפים, ניתן להשתמש בתובנות אלו ככלי תרפויטי:
מדיטציה של "מיתוק הדינים": אימון המטופל לזהות את רגע העלייה של ה"דין" (הכעס/דחף אלים) כסיגנל לעצור, לנשום ולהמיר את האנרגיה ל"חסד" – כלומר, לבטא את הקושי במילים במקום במעשים.
עבודה על "צלם אלוהים" העצמי: העלאת הערך העצמי של המטופל דרך ההבנה שהוא נושא בתוכו ניצוץ קדוש. ככל שהמטופל יראה את עצמו כבעל ערך מולד, כך יפחת הצורך להשליך אלימות על הסביבה כדי להוכיח כוח או קיום.
מודעות ל"סטרא אחרא": במונחים פסיכולוגיים, ניתן להתייחס ל"סטרא אחרא" כאל חלקים מוצלים או הרסניים בנפש. הטיפול הופך למסע של "בירור ניצוצות" – זיהוי החלקים המפרקים בתוכנו והפיכתם לכוח בונה, במקום להדחיקם או לתת להם לשלוט בהתנהגות.
גישה זו מציעה למטופל מסגרת רוחנית מעמיקה שאינה רק פסיכולוגית, אלא כזו המעניקה משמעות לתיקון האישי כחלק מהרמוניה רחבה יותר.
מקורות מהזוהר
האדם כצלם: הזוהר בפרשת בראשית (חלק א', כ"ז ע"א) מדגיש כי האדם הוא "דמיון העליון". כל פגיעה באדם אחר היא פגיעה ישירה ב"צורה דמלכא", שכן הנפש היא חלק אלוה ממעל.
הדין מול החסד: הזוהר בפרשת תרומה (חלק ב', קס"ד ע"א) מזהיר מפני התפרצות של כוחות הדין (הגבורות) ללא המיתוק של החסד. אלימות היא חריגה מגבולות הקדושה, והתיקון לה הוא "מיתוק הדינים" באמצעות הרחמים.